האם חלה חזקת שיתוף נכסים על נכס הכולל דירת מגורים הבנויה על שתי חלקות שהועברו במתנה ובירושה לבעלה של התובעת במהלך נישואיהם, ואשר שימש את בני הזוג בחייהם המשותפים במשך כ-50 שנים, וזאת שהבעל נפטר והותיר אחריו צוואה לפיה הועברו מלוא זכויותיו לבנם המשותף?
סכסוך מצער זה הגיע לפתחו של ביהמ"ש ונידון בתמ"ש (נצ') 7741/05 ש'.ס' נ' עיזבון המנוח י'.ס'. ז"ל.
רקע עובדתי כללי: התובעת הינה אימו של הנתבע מס' 2. התובעת ואבי הנתבע, המנוח י'.ס' ז"ל (להלן: "המנוח") נישאו זל"ז בישראל בשנת 1952. מנישואי הצדדים נולדו לצדדים חמישה ילדים (וביניהם הנתבע) –כולם בגירים.
המנוח נפטר בשנת 2006. עובר לפטירתו (שנת 2002) חתם המנוח על צוואה לפיה, בין היתר, הוריש לנתבע את כל זכויותיו במקרקעין הכוללים את דירת המגורים המשותפת של התובעת והמנוח. ולתובעת הוריש את הזכות להתגורר בדירת המגורים כל ימי חייה.
כחודשיים לאחר פטירת המנוח, הגיש הנתבע בקשה למתן צו קיום צוואה אצל הרשם לענייני ירושה בנצרת, ומספר ימים לאחר מכן הגישה התובעת התנגדות לבקשה למתן צו קיום צוואה.
לטענת התובעת, בתחילת נישואיהם רכשו הצדדים דירה בשנת 1958, אך רשמו אותה ע"ש אביו של המנוח כיוון, שלטענתה אביו של המנוח התנה את מגוריו עימם בכך שהדירה תירשם על שמו.
מאוחר יותר רכשו התובעת והמנוח את הדירה הצמודה לה ואיחדו את שתי הדירות לדירה אחת. התובעת מדגישה כי היא והמנוח רכשו את הדירה מכספיהם המשותפים, ודירה זו נרשמה מטעמי כבוד, עפ"י הנוהג הקיים בעדה התימנית, ע"ש אביו של המנוח. התובעת טוענת כי לאור הלכת השיתוף החלה במקרה דנן, היא הבעלים של מחצית מהזכויות בדירה המאוחדת.
לטענת הנתבע, הסב הביא עמו רכוש רב מתימן, והוא רכש את הדירה עבור התובעת והמנוח, ולכן הדירה רשומה על שמו, שכן למנוח ולתובעת לא היו כספים לרכישת דירה. הנתבע מתאר כי חיי הנישואין של הוריו היו מעורערים אך נרתעו מגירושין בשל החשש מפירוק המשפחה.
עוד טען הנתבע כי מעולם לא התקיימה כוונת שיתוף ספציפית בנכס.
ביהמ"ש קבע כי, אף אחד מהצדדים לא הוכיח באמצעות ראיות פוזיטיביות בכספי מי נרכשו החלקות. בנסיבות אלו פנה כב' ביהמ"ש לבחינת תחולת דוקטרינת שיתוף בנכסים בין בני הזוג ללא קשר מי מבניהם מימן ו/או השקיע יותר כספים ברכישת הנכס.
התובעת ובעלה המנוח נישאו זל"ז בחודש אוגוסט 1952, לפני היכנסו לתחולה של חוק איזון המשאבים מכוח חוקיחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, ועל כן המשטר החל עליהם הינו "חזקת השיתוף".
בית המשפט לענייני משפחה קיבל את תביעתה של התובעת מהטעמים הבאים:
על פי חזקת השיתוף, חזקה על בני זוג, המנהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף, כי הרכוש שנצבר מצוי בבעלותם המשותפת. זאת, אף אם הנכסים רשומים על שם בן הזוג האחד, או נמצאים בחזקתו הבלעדית.
התנאי של "אורח חיים תקין" פורש בפסיקה בצמצום ונקבע כי לצורך הקמת חזקת שיתוף די במינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת ללא קרע או פירוד ממשי ואף אם מערכת היחסים איננה טובה, עצם ניהול משק בית משותף מצביע על חיי השיתוף. מרכיב "המאמץ המשותף" פורש באופן מרחיב כך שייכלל בו גם בן זוג שאינו עובד או מפרנס אך משקיע ממרצו בטיפוח משק הבית וגידול הילדים.
כדי לסתור את החזקה ולהוציא נכסים מסוימים מתחולתה של חזקת השיתוף, נדרשות ראיות כבדות משקל. נטל על הטוען לאי התקיימותה. במרוצת השנים נקבע בפסקי דין שונים כי ניתן לכלול במסגרת דוקטרינת שיתוף הנכסים גם נכס שנרכש לפני הנישואין או שהתקבל במהלך הנישואין כתוצאה מירושה או ממתנה, בפרט כשמדובר בבית המגורים, וזאת כאשר מדובר בנישואים הנמשכים שנים רבות.
לסיכומו של עניין, קיבל בית המשפט את תביעתה של התובעת לסעד הצהרתי לפיו התובעת היא הבעלים של מחצית מזכויות הבעלות הנכס.
הכותב הינו ממשרד מלכא ושות' עורכי דין המתעסק בנדל"ן, דיני משפחה, גירושין, הליך גירושין ומשפט אזרחי.
* אין באמור במאמר זה בכדי להוות תחליף לייעוץ משפטי, אלא כמידע כללי בלבד.
