לאחרונה הוגשה ע"י משרדנו תביעה כנגד חברת תקשורת אשר נמנעה במשך חצי שנה להשיב ללקוחותינו סכום של 350 ₪ בגין חיבורי אינטרנט זאת על אף שלקוחותינו התנתקו מהשירות קודם לכן. בראשית הדרך ניסה משרדנו לסגור את העניין על דרך הפשרה ולחייב את חברת התקשורת בתשלום ההחזר בתוספת ריביות וסכום סמלי בגין הדרישה, הנתבעת החליטה באופן חד צדדי להשיב ללקוחותינו סכום של 200 ₪ ובכך סברה כי תוריד מעליה את דרישת הכספים.
לאחר מס' שבועות שלא הובהרה הסיבה של ההחזר החלקי תבע משרדנו את החברה בדרישה להחזר יתרת התשלום בסך 150 ₪ בתוספת פיצויי כספי בסכום של 10,000 ₪.
משרדנו ציין כי הבקשה לפיצויי הוא בכפוף לחוק הגנת הצרכן שעל תכליתו של החוק ניתן ללמוד מרע"א 2701/97 מדינת ישראל נ' דניאל צ'רטוק, פ"ד נו (2) 876, עמוד 884, המפנה אל ערעור ברזני ואל רע"א 8733/96 לנגברט נ' מדינת ישראל – מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נה (1) 168):
"…להשליט אורחות התנהגות על המגזר העסקי ולקבוע כללי משחק הוגנים ביחסים שבין הצרכן לעוסק. החוק בא להבטיח כי העוסק לא ינצל את מעמדו הכלכלי העדיף על-מנת להתעשר שלא כדין על חשבונו של הצרכן… החוק בא לצמצם את פערי הכוחות והמידע בין ספקים שיש להם מומחיות בתחום עיסוקם ובין הפרט."
עוד בטרם התקיים הדיון ומאחר ומשרדנו גיבה טענותיו ודרישותיו בפסיקה ובחוק החליטה הנתבעת לפצות את לקוחותינו לאחר דין ודברים בסכום של 5,000 ₪ בתוספת אגרות ביהמ"ש ששולמו.
מייד עם קבלת ההצעה הסופית הצענו ללקוחותינו לקנות סיכון ולקבל את הצעתה הסופית של הנתבעת, זאת מאחר שאין אדם יודע כיצד יוחלט ע"י ביהמ"ש.
הכותב הינו ממשרד מלכא ושות' עורכי דין המתעסק בנדל"ן, דיני משפחה, משפט אזרחי, תביעה חוק הגנת הצרכן ומשפט אזרחי.
* אין באמור במאמר זה בכדי להוות תחליף לייעוץ משפטי, אלא כמידע כללי בלבד.
