ב- סע"ש (ב"ש) 23983-05-12 דן ביה"ד האיזורי לעבודה בתביעה לתשלום פיצויים בסך של 150,000 ₪ בגין עוולת לשון הרע עקב פרסום ברשת ה"פייסבוק".
התובעים הינם המנהלים והבעלים של מספרה באילת וכן בעלי מניות בחברה אשר הפעילה מועדון לילה בעיר אילת.
הנתבעים הינם אחים אשר עבדו במועדון הלילה.
לטענת הנתבעים, נותר חוב כלפיהם בגין שכר עבודה, עת עבדו במועדון כיחצ"נים.
לטענת התובעים, פירסם הנתבע 2 בדף הפייסבוק שלו, המונה מעל 1,000 חברים, "פוסט" אשר קורא להחרמת המספרה. פוסט זה פורסם בדף הפייסבוק של הנתבע 1, המונה 4,850 חברים. בדף הפייסבוק של הנתבע 1 כינה הוא את התובעים בביטויים פוגעניים (המפורטים בפס"ד).
בנוסף, הנתבע 2 פתח קבוצה בפייסבוק ובמסגרת קבוצה זו קרא הנתבע 2 להחרים את המספרה.
בעקבות אותם פרסומים פוגעניים, הוצפו התובעים בטלפונים מלקוחות, אשר ביקשו לברר את הסיבה לפרסומים.
ביה"ד קבע, כי בנסיבות העניין יש לראות בפרסומי הנתבעים לשון הרע, אשר לגביה לא מתקיימות ההגנות המפורטות בחוק.
ביה"ד הוסיף, כי לנתבעים לא קמה הגנת אמת הפרסום, במובן סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע בין היתר מאחר והנתבעים טענו כי התובעים חייבים להם שכר עבודה. והנה, הוכח בפני ביה"ד כי לא הוכח שבין הצדדים היו קיימים יחסי עובד מעביד, באשר הנתבעים מעולם לא עבדו במספרה כלפיה הפנו את הקריאה לחרם. אם לא די בכך, גם טענות הנתבעים ביחס לשכר עבודתם במועדון טרם נידונו במועד הרלוונטי לפרסום, מאחר ואז הם טרם הגישו תביעות לבית הדין לעבודה בנושא.
ביה"ד קבע עוד, כי מאחר ונקבע שהדבר שפורסם לא היה בגדר אמת, ממילא אין מקום לבחון אם היה בפרסוםעניין ציבורי, מאחר ועסקינן בשני תנאים מצטברים לשם הקמת ההגנה המעוגנת בסעיף 14 לחוק.
בנוסף לאמור לעיל, נקבע שגם לא עומדת לנתבעים הגנת תום הלב המעוגנת בסעיף 15 לחוק, וזאת לאור האמורבסעיף 16(ב)(1) לחוק, לפיו קמה חזקה כי הנתבעים עשו את הפרסום שלא בתום לב, מאחר ו"הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו".
ביה"ד הורה שהנתבע 1 ישלם לתובע 1 סך של 5,000 ₪, ולתובע 2 סך של 5,000 ₪ והנתבע 2 ישלם לתובע 1 סך של 3,000 ₪, ולתובע 2 סך של 3,000 ₪.
הכותב הינו ממשרד מלכא ושות' עורכי דין המתעסק במשפט האזרחי, תביעות לשון הרע, תביעות אזרחיות,דיני בנקאות וחברות.
*אין באמור במאמר זה בכדי להוות תחליף לייעוץ משפטי אלא כמידע כללי בלבד.
