לאחרונה התקבל בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע פסק הדין בערעורו של אברהם שלי (ע"פ 4039/07).
פסק הדין "שלי" משקף מקרה קיצוני בו התנהלות חמורה מטעם המדינה הביאה להקלה דרמטית בעונש שנגזר על הנאשם: בעוד שבבית משפט השלום נגזרו על הנאשם 24 חודשי מאסר בפועל, הרי שבית המשפט המחוזי העמיד את עונשו על 6 חודשי עבודות שירות בלבד. זאת ועוד, במקום לשאת בתשלומי מע"מ בסך של כ- 1,200,000 ₪ כדרישת מנהל מע"מ קודם לדיון בבית המשפט המחוזי, הסתפק מנהל מע"מ בתשלום מע"מ בסך של כ- 450,000 ₪ בלבד.
העובדות:
הנאשם, באמצעות חברה שניהל (להלן: "החברה"), עסק באספקת ציוד משרדי לבתי ספר.
הלקוח המרכזי של הנאשם היה משרד החינוך, וזה עיכב את התשלומים המגיעים לנאשם והעבירם לידיו רק שלושה חודשים לאחר הוצאת החשבונית.
במישור העובדתי ניתן היה להוכיח כי אי העברת התשלום במועד הביאה לקריסתה הכלכלית של החברה שבבעלות הנאשם.
קריסה זו התלוותה בהגבלת חשבונות הבנק של החברה, ובסופו של דבר לאי תשלום המע"מ כחוק.
למרות שלא היה ספק כי קריסתו הכלכלית של הנאשם נגרמה ממוסר התשלומים הירוד של המדינה, הדבר לא מנע את המדינה בכובעה האחר – מנהל מע"מ, מלמצות עם הנאשם את הדין ולנהוג עמו בחומרה מעבר למותר על-פי חוק.
מנהל מע"מ סרב לאפשר לנאשם לבצע תשלומים מותנים באמצעות צ'קים מוסבים, וזאת למרות שבשל הגבלת חשבונות הבנק של החברה לא היו בידי הנאשם פנקסי צ'קים באמצעותם יכול היה לבצע את התשלום.
לא זו אף זו, לשם הסרת המחדל דרש מנהל מע"מ מהנאשם לשלם חוב מע"מ בסך של כ- 1,200,000 ₪ וזאת למרות שחוב המע"מ המקורי עמד על פחות ממחצית מהסכום. המנהל הגיע לחישובו המופרז עקב אי הכרה בתשומות בהן עמד הנאשם.
בדרישתו לתשלום המופרז מנע מנהל מע"מ מהנאשם את האפשרות המעשית לשאת בתשלום החוב הגבוה והבלתי סביר, ולכן לא הסיר הנאשם את מחדליו קודם לגזירת דינו בבית משפט השלום.
כאמור לעיל, בית משפט השלום גזר על הנאשם, אדם בן כשישים שנה ונטול עבר פלילי, עונש של 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל.
המהפך בבית המשפט המחוזי: לצורך הגשת ערעורו לבית המשפט המחוזי פנה הנאשם למשרד עורכי הדין גורמן, קמחין ושות', המתעסק בדיני מיסים. עורכי דינו הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי, ובו שטחו בהרחבה את חוסר הסבירות בהתנהלות המדינה. בכובע אחד אותו חובשת המדינה, כצרכן הצורך שירותים באמצעות משרד החינוך, המדינה נוהגת במוסר תשלומים קלוקל, ובכובע אחר של המדינה, כמנהל מע"מ, היא נוהגת באופן צדקני ומחמירה עם הנאשם.
טיעוני הערעור התמקדו בשני מישורים עיקריים:
אשם תורם של המדינה: הוכח במישור העובדתי כי מוסר התשלומים הקלוקל של המדינה היה הגורם המרכזי בקריסה הכלכלית של הנאשם. לטענת עורכי הדין, האשם התורם של המדינה מביא לכל הפחות לכך שאין למצות עם הנאשם את הדין.
זאת ועוד, לאור נסיבות המקרה והאשם התורם של המדינה בגרימתו, היה על מנהל מע"מ לאפשר לנאשם לשלם את חובותיו באופן מותנה באמצעות צ'קים מוסבים, ובכך למנוע מלכתחילה את היווצרות העבירות.
העמדת חוב המע"מ על סכומו הנכון: על בסיס טיעונים המבוססים על חוק מע"מ, הוכח למנהל מע"מ כי חוב המע"מ הנכון עומד על פחות ממחצית הסכום שדרש להסרת המחדל. לאור קבלת עמדת מיצגיו של המערער הועמד סכום המע"מ הנדרש על מחצית הסכום המקורי, והנאשם שילם סכום זה.
תוצאת הדברים בבית המשפט המחוזי הייתה שונה באופן דרמטי מזו שהתקבלה בבית משפט השלום: בהסכמת המנהל הופחת עונשו של המערער והועמד על שישה חודשי עבודות שירות בלבד!
הרהורים ומסקנות:
למרות שתוצאת הדברים מנקודת מבטם של המערער ומיצגיו הינה יותר מחיובית, הרי שלא ניתן להימנע ממספר הרהורים נוגים: מדוע מלכתחילה לא העמיד המנהל עצמו את סכום המס הנדרש על סכומו הנכון? מדוע מלכתחילה אין המנהל מכיר בכך כי במקרים בהם המדינה כלקוח אינה מעבירה תשלומים בזמן,
אין זה ראוי להחמיר עם הנאשם?
נראה כי המזור לפחות לחלק מהבעיות שעורר תיק זה עשוי להימצא במעבר לדיווח לפי בסיס מזומן.
במצב שכזה, לא יהא כל קושי בתשלום המע"מ במועד, שכן נישום לא יידרש לשלם מע"מ מסכום שכלל לא קיבל. באופן שכזה יהיה חוק מע"מ
מבוסס על אדנים הוגנים יותר, דבר שיש לקוות כי יחשב כראוי גם בעיני רשות המיסים עצמה.
הכותב הינו ממשרד מלכא ושות' עורכי דין המתעסק בנדל"ן, מיסים, משפט אזרחי, דיני מיסים והוצאה לפועל.
