טענת הגנה מן הצדק

במסגרת ת.פ. 3328/06 מ"'י נ' שוחט אמנון, הגישה המדינה כתב אישום פלילי כנגד הנאשם בגין ביצוע עבירות של השמטת הכנסה, לפי סעיף 220(1) לפקודת מס הכנסה (להלן – "הפקודה"); הכנת פנקסי חשבונות כוזבים, לפי סעיף 220(4) לפקודה, שימוש במרמה, ערמה או תחבולה במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס ולפי סעיף 117(ב)(8) לחוק מס ערך מוסף.

על פי הנטען בכתב האישום, הנאשם ניהל עסק למתן שירותי לימוד נהיגה בין השנים 1998-2002.

כתב האישום ייחס לנאשם הכנסות אשר לא דווחו לרשויות המס, תוך ניהול פנקסי

חשבונות כוזבים, מרמה, ערמה או תחבולה והכול במטרה להתחמק מתשלום מס הכנסה ומע"מ.

לטענת הנאשם המדינה התעלמה מהעובדה שעובר להגשת כתב האישום, הגיע

עם רשויות המס להסדר פרישת חובות, על פיו התחייב לשלם להן את חובותיו

 וכן– כופר לביטול ההליכים שנפתחו כנגדו. הנאשם העיד לעניין זה, כי במסגרת הסדר התשלומים שילם עובר לכתב האישום, במשך כ-3 שנים, את חובותיו לרשויות בסך של כ-120,000 ₪.

לטענת הנאשם, אכן התחייב בפני הרשויות לשאת גם בתשלום הכופר, אלא שלטענתו ולאור הבנות שהושגו עם הרשויות יוכל לשלם את הכופר לאחר שישלים את פריסת חובותיו האזרחיים לפקיד השומה.

לפיכך טען הנאשם לביטול כתב האישום מחמת טענת הגנה מן הצדק אשר באה לידי ביטוי לטענתו בשני מישורים: האחד –הבטחה שלטונית שניתנה לו מעם הרשות, שיוכל לשלם את תשלום הכופר במועד נדחה, והשני שתיקת רשויות המס במשך שלוש השנים שחלפו למן ההסדר ואי העמדתו לדין בכל אותן שנים (במהלכן הסדיר את עיקר חובותיו) ונוכח נכונותו של הנאשם לעמוד בתשלום הכופר כפי שהוסכם.

 מנגד טענה המאשימה כי יש לדחות את טענות הנאשם להגנה מן הצדק, בראש ובראשונה מן הטעם שטענותיו אינן באות בגדר הסטנדרטים שנקבעו בפסיקה להפעלת ההגנה. מה גם שהמאשימה דוחה את הטענה, לפיה ועדת הכופר הסכימה לדחיית תשלום הכופר עד להשלמת הסדר המס האזרחי .

בפסק הדין אשר ניתן מפי סגנית הנשיא כבוד השופטת ש. דותן מפנה כבוד השופטת בע"פ 4855/02 מ"י נ' בורוביץ' פ"ד נט(6) אשר דן בטענה ושם נקבע בעמ'  776, בעמ' 806:

"על רקע הדברים הללו רואים אנו טעם להעיר: עיקר עניינה של ההגנה מן הצדק הוא בהבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן. בעיקרון עשויה אפוא ההגנה לחול בכל מקרה שבו קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות כפי שזו נתפסת בעיניו של בית^–המשפט…".

לעניין הפעלת ההגנה קבע שם בית המשפט (בעמ' 807), כי:

"לא כל מעשה נפסד שעשו הרשויות החוקרת או המאשימה או רשות מעורבת אחרת יצדיק את המסקנה שדין האישום להתבטל מטעמי הגנה מן הצדק  בין מפני שבאיזון בין האינטרסים הציבוריים המתנגשים גובר העניין שבקיום המשפט, ובין (וזה כמדומה המצב השכיח) מפני שבידי בית^–המשפט מצויים כלים אחרים לטיפול בנפסדות מהלכיהן של הרשויות. ביטולו של  הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית^–המשפט  אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר…".

 אשר על כן קבעה השופטת כי גם משהורחב היקף פריסתה של הטענה ונקבעו מבחנים מקלים יותר להפעלתה,לא סר העיקרון המגביל את השימוש בהגנה למקרים חריגים ביותר.

מן הכלל אל הפרט, נפסק כי טענת הנאשם, נסמכת על הבטחה שלטונית או להסכמה שניתנה לו מעם ועדת הכופר, כי תיאות לדחות את מועד תשלום  דמי הכופר, חלף כתב אישום, עד לאחר שישלים את פירעון החוב, אינה נסמכת על תשתית ראייתית, אלא שאף אם ניתנה לנאשם הבטחה כאמור – והנאשם כאמור לא הציג ראיה כלשהי לדבר, אין בה כדי לכבול את רשות התביעה להחלטתה הקודמת, לא כל שכן אם מצאה טעם אמיתי להעדיף את דרך ההליך הפלילי על תשלום הכופר (ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל פ"ד נה(2) 150 )  .

אשר על כן, נקבע כי אין בהעמדתו של הנאשם לדין עתה, שעה שעדיין לא שילם את דמי הכופר, משום פגיעה, לא כל שכן פגיעה חריפה ומרחיקת לכת, בתחושת הצדק וההגינות, והרשות רשאית היתה לסטות מהבטחתה ולמצות את הדין עם הנאשם באמצעות ההליך הפלילי.

הכותב הינו ממשרד מלכא ושות' עורכי דין המתעסק בנדל"ן, מיסים, משפט אזרחי, דיני מיסים והוצאה לפועל.