לאחרונה ניתנו בבית המשפט העליון שני פסקי דין העוסקים בהליכי שומה ופסק דין נוסף אשר ניתן בביהמ"ש המחוזי העוסק בהליכים פרוצדוראליים. בשלושת פסקי הדין , אשר כל אחד מהם עוסק בענין שונה, קבע בית המשפט העליון ובית המשפט המחוזי כי על רשות המיסים לאמץ התנהלות הוגנת יותר מזו שהייתה מקובלת עד כה. למרות שבשני המקרים היה לכאורה בסיס משפטי מוצק לאופן התנהלותה של רשות המיסים, בית המשפט לא רק פסק לרעת רשות המס אלא אף הביע את דעתו כי היה על הרשות
מעצמה לנהוג באופן שונה מהדרך בה נהגה.
פסק הדין בע"א 5954/04 משה סמי ואיקאפוד, עסק בשאלה מתי מתיישנת השגה שהוגשה לפקיד השומה. בהתאם לדיני המס, לרשות פקיד השומה עומד פרק זמן של שנה אם ברצונו לדחות השגה שהוגשה לו. לטענת רשות המיסים, דחיית השגה פירושה קבלת החלטה כאמור במשרדי פקיד השומה, וזאת גם אם ההחלטה תשלח לנישום במועד מאוחר יותר. לאמור, לטענת הרשות, די בכך כי פקיד השומה קיבל תוך שנה, בינו לבין עצמו, את ההחלטה לדחות את ההשגה שהוגשה לו, וזאת גם אם ההחלטה תשלח לנישום במועד מאוחר יותר כעבור למעלה משנה. עמדת רשות המיסים נשענה על הלכה ישנה שנפסקה בבית המשפט העליון בע"א 568/78 ("הלכת ביר").
לכאורה, מאחר ועמדת הרשות מעוגנת בפסיקה קודמת של בית המשפט העליון, היה מקום לצפות כי אם יחליט בית המשפט העליון כיום לסטות מפסיקתו הקודמת, הרי שפסיקה חדשה זו תחול רק מכאן ולהבא ולא למפרע, אלא שלא כך קבע בית המשפט העליון. בית המשפט קבע כי על רשות המיסים עצמה היה להסיק כי אין להמשיך וליישם את הלכת ביר. הותרת הנישום בסימן שאלה לגבי היקף חבותו במס אינה הוגנת, ואין הצדקה של ממש מדוע לא יתכבד פקיד השומה וישלח את החלטתו לנישום תוך פרק הזמן שהעמיד לרשותו המחוקק.
ובלשונו של בית המשפט:
" השינויים המשפטיים הכלליים אשר חלו בשדה המשפט, ובדיני פרשנות בפרט, המחייבים לדעתי תוצאה שונה מזו שנפסקה לפני שלושים שנה בעניין ביר, הם ברורים דיים עד כי ניתן היה לצפות כי ההלכה עשויה להשתנות ולא היה מקום להוסיף ולהסתמך עליה. "
פסק הדין בע"א 4030/03 מפעלי גרנות, עסק בשאלת ההצמדה למדד של "הסכום
העודף" שנוצר אצל נישום בגין "הוצאות עודפות". לא ניכנס כאן לפרטים המשפטיים
הטכניים שאינם הכרחיים להבנת העניין, ונסתפק בקביעה כי מדובר במעין החזר
מס לו זכאי בחלק מהמקרים הנישום.
החזר מס זה נצבר על-פני שנים, ולכן התעוררה השאלה האם כטענת הנישום יש
להצמידו למדד על-מנת שהנישום יהנה מערכו הריאלי, או שמא כטענת רשות
המיסים, ההחזר ייזקף לטובת הנישום בערכו הנומינלי בלבד. אין צריך לומר כי
זקיפת הערך הנומינלי בלבד, פירושה שחיקת ההחזרים להם זכאי הנישום. גם בסוגיה זו, לכאורה, היה לרשות המיסים על מה להסתמך. שינוי חקיקה שנחקק בשנת 1998 קבע כי ההחזרים האמורים יוצמדו למדד, אלא שתיקון חקיקה זה חל מכאן ולהבא, ואילו בפסק הדין נדונו השנים שקדמו לשינוי. לכאורה, צודקת רשות המיסים בטענתה כי קודם לשינוי החקיקה אין מקור חוקי לביצוע ההצמדה למדד, אלא שלא כך סבר בית המשפט העליון. בית המשפט העליון קבע כי גם בהעדר דבר חקיקה הקובע הצמדה למדד, פעולה שכזו נובעת מכללי הגינות וצדק אותם על הרשות לאמץ גם בהעדר דבר חקיקה מפורש המטיל חובה לנהוג כאמור. הגדיל לעשות השופט אליקים רובנישטיין אשר תמה על המדינה מדוע היא נוהגת בנישומים באופן שונה מהאופן בו מורה היא לאזרחים לנהוג כלפיה. כשם שהמדינה יודעת לדרוש חובות שחייבים לה בערכם הריאלי, כך ראוי שמעצמה תנהג אף היא בנישום שהיא חייבת לו כספים. ובלשונו של השופט רובינשטיין:
" התוצאה שאליה הגיע חברי היא נכונה ערכית – מוסדית. חכמינו אמרו, מפי התנא הלל הזקן, "דעלך סני, לחברך לא תעביד (מה שעליך שנוא, לחברך לא תעשה)" (בבלי שבת לא ע"א). המדינה, בראש וראשונה, צריכה לנהוג בדרך שאדם מן היישוב היה מבקש שינהגו בו. אמון הציבור במערכת המדינתית תלוי בשויון, בהדדיות, בהגינות – דיני המס אינם יוצאים מכלל זה. שיערוך היה לאחת מאושיות ההתנהגות הכלכלית בישראל. המדינה, הדורשת ככלל הצמדות ושערוך, ובצדק, צריכה לתת ידה בגדרי תכלית החקיקה, לשערוך לזולת. הדברים צריך שיהיו בחינת פשיטא. "
ברוח זו ניתנה לאחרונה החלטת כבוד השופט מגן אלטוביה בביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק בש"א 6338/07תמר בר ניר בן יקר נ' פ"ש גוש דן, שם פנתה המבקשת בבקשה לגילוי ועיון במסמכים, בה התבקש המשיב לגלות ולמסור כל מסמך המצוי ברשות המשיב הנוגע לערעור וכן כל מסמך אשר בכוונת המשיב להסתמך עליו או להציגו בערעור, כל מידע ששימש את המשיב בהוצאת השומה נשואת הערעור. בתגובה השיב פה"ש כי כל המסמכים אשר בדעתו לעשות בהם שימוש במהלך הערעור, כולם מקורם במערערת, המבקשת. עם זאת אין מניעה כי ב"כ המבקשת יתאמו עם המטפלים בתיק אצל פקיד השומה, על מנת לעיין ולצלם המסמכים האמורים. באשר למידע שבבסיס השומה, סבור המשיב כי המונח "מידע" הוא מונח רחב מדי ואינו מאפשר התייחסות עניינית.
כבוד השופט מגן אלטוביה בהסתמך על הלכת ד.נ.ד. (רע"א 291/99ד.נ.ד אספקת אבן
ירושלים ואח' נ. מנהל מע"מ פ"ד נח(4), 221, מיסים יח/3, ה-3) קבע כדלקמן:
"מקובלת עלי עמדת המבקשת כי זכותה לדעת מהם המסמכים
המצויים ברשות המשיב הנוגעים לעניינה בהתבסס על הלכת ד.נ.ד. …
אולם טוב יעשה המשיב אם ברגיל יביא לידיעת המערערים מבעוד
מועד ולמצער לאחר הגשת הודעת הערעור, מה מצוי בתיקם, מה בר עיון הוא ומה לא, תוך שינמק מדוע אין בידו לאפשר העיון במסמכים מסוימים.
מאז הלכת ד.נ.ד., הליכי גילוי ועיון הפכו דבר שבשגרה ואל לו למשיב לערום קשיים בעניין זה אף אם מדובר במסמכים שמקורם במערער עצמו. הגם שכך נוהג המשיב בחלק לא מבוטל של הערעורים המתנהלים בפני, עדיין מספרן של הבקשות בעניין זה גבוה, כאשר בחלקן לא מתעוררות מחלוקות של ממש והליכי הגילוי והעיון מתקיימים ומסתיימים בסמוך לאחר הגשת הבקשה."
שלושת פסקי הדין החשובים שסקרנו לעיל בקצרה עוסקים בעניינים שונים, אולם רב המשותף לשלושת פסקי הדין וראוי הוא להדגשה. למרות שהיו בידי רשות המיסים עוגנים משפטיים להתנהלותה, דחה בית המשפט העליון התנהלות זו. בית המשפט העליון חזר וקבע כי על רשות המיסים לאמץ מיוזמתה התנהלות ראויה והוגנת כלפי הנישומים, וזאת גם כאשר ניתן למצוא צידוקים,משפטיים טכניים להתנהלות שונה.
