ב- וע (ת"א) 1179/05 יעקב אריה קירשנבוים נ' מנהל מס שבח ת"א 2, בחן ביהמ"ש את בקשת העורר להחיל על מועד הרכישה של מחצית הנכס הנמכר את הלכת השיתוף, ובכך להעמיד את יום הרכישה על מועד רכישת הנכס ע"י המנוח – אב העורר.
זה הרקע העובדתי הנדרש לענייננו:
אביו של העורר התחתן עם אמו, פניה, בשנת 1955.
שבע שנים לפני כן, באוגוסט 1948, רכש האב את הנכס, קרקע חקלאית, ורשם את הנכס על שמו בלבד.
בתאריך 11.12.75 נפטר האב.
אמו של העורר, הסתלקה מהירושה, וניתן צו ירושה על פיו העורר הינו היורש היחידי של האב.
בחודש ינואר 1976 הצהירה אם העורר בדו"ח המפרט את נכסי המקרקעין השייכים לעיזבון לצורך קביעת העזבון, כי המקרקעין בשלמותם שייכים לבעלה המנוח.
בשנת 1976, נרשם הנכס בלשכת רישום המקרקעין במלואו על שם הבן.
ביום 23.6.04 , חתם העורר על חוזה, לפיו הוא מוכר את מלוא זכויותיו בנכס.
בין הצדדים הושגה הסכמה דיונית על פיה "הגב' פניה קירשנבוים חיה עם בעלה חיי משפחה משותפים כל ימי נישואיהם במשך 20 שנה".
ביהמ"ש דחה את הערר וקבע:
בענייננו עסקינן בנכס שנרכש ע"י האב לבדו 7 שנים לפני נישואיו עם האם ו-5 שנים בטרם עלתה האם לארץ ונרשם בלשכת רישום המקרקעין על שם האב בלבד.
כמו כן, אין המדובר בדירת המגורים המשותפת של בני זוג, אלא בקרקע חקלאית, שנרכשה מחוץ ועובר לנישואין.
הלכת השיתוף בנכסים נוצרה על ידי הפסיקה, וזאת מתוך רצון ליתן ביטוי להשקפות חברתיות מודרניות ומקובלות, במציאות חיים מסוימת.
הלכת השיתוף מבוססת על קונספציה משפטית של הסכם מכללא, המשתמע מנסיבות חייהם המשותפים של בני הזוג, ושעל פיו הם שותפים בזכויות ברכוש מסוים.
זכויותיו של בן הזוג, שהלכת השיתוף נותנת להן ביטוי פורמאלי, קמות ושייכות לו כבר מלכתחילה, מכוח ההסכמה המיוחסת לו ולבן זוגו.
זכויות אלה, כמו כל זכות אחרת שיש בידו, רשאי הוא להנחיל ליורשיו. אלה, מצידם, זכאים, בהיעדר מניעה אחרת, לפנות לבית המשפט ולבקש הכרה פורמאלית בזכויות שירשו מתוך עזבונו של בן הזוג המנוח.
למעשה עקרון זה, שיש צורך להגיש תביעה לסעד הצהרתי כנגד העיזבון על מנת לממש את הלכת השיתוף, נקבעה ב-ע"א 177/87וינפלד נ. מנהל מס שבח מקרקעין, פס"ד מד(4) ע' 604 .
במקרה דנן, לא נהג העורר בדרך זו, אלא בחר להעלות את טענתו לפני מנהל מס שבח, ולאחר מכן בערר לפני ועדת הערר.
רק משום כשל זה היה מקום לדחות את הערר על פניו, מכיוון שהעורר לא הצטייד בפסק דין הצהרתי כפי שנקבע בעניין וינפלד.
יחד עם זאת ולגופו של עניין מציין ביהמ"ש, כי פרופ' אריאל רוזן-צבי ז"ל בספרו
"יחסי ממון בין בני זוג" בעמ' 234 כותב:
"בהלכות קודמות נקבע כי חזקת השיתוף לא תחול על נכסים או על חלק מהם אשר נרכשו ממקור כספי נפרד של בן הזוג והמשיכו להישמר כרכוש נפרד. בהלכות מאוחרות יותר הבחין בית המשפט בין נכסים שנרכשו במהלך הנישואין, הנתונים לשלטונה של חזקת השיתוף בנכסים, לבין נכסים שהגיעו למי מבני הזוג לפני הנישואין, היוצאים ממרותה של חזקה זו ונשלטים על ידי דיני הראיות הרגילים. בן הזוג הטוען לתחולת השיתוף על נכסים כאלה חייב להביא ראיות והוכחות לביסוס זכותו"
במקרה לפנינו, העורר הגיש את הבקשה להכרה בחזקת השיתוף ומביא את האם בתור עדה במסגרת הראיות בערר דנן. כאן חשוב לציין כי בעת הדיווח למס עיזבון לאחר פטירת האב אין כלל אזכור כי האם זכאית לזכויות בקרקע מכוח הלכת השיתוף.
זאת ועוד, בענייננו, התנהגות האם, בת הזוג שנותרה, לאחר פטירת בעלה, מעלה שלא היה לה כל עניין בהעלאת טענה בדבר שיתוף בנכסים והיא נגררה לכך על ידי הבן רק לצורך קבלת ההטבה של מועד מוקדם לחישוב המס.
כב' השופט (בדימוס) עמוס זמיר אף הוסיף וקבע, כי יש הבדל ניכר בין שיתוף ברכוש (לפי כללי "חזקת השיתוף" ו"המאמץ המשותף") לגבי רכוש משפחתי (כגון דירת מגורים) לבין רכוש עסקי (כמו עסק עצמאי של אחד מבני הזוג, וכמו פרדס חקלאי וכו'). נטל ההוכחה לגבי שיתוף (או אי שיתוף) ברכוש המשפחתי הינו קל יחסית, בעוד שעול ההוכחה לגבי שיתוף (או אי שיתוף) בנכס העסקי הינו בעל עוצמה רבה ביותר ומשקל ההוכחה לגבי נכס עסקי הוא רב יותר.
כמות ההוכחה לשיתוף בדירת מגורים, למשל, כמות קטנה היא, בעוד שנכסים עסקיים, כמו חשבון בנק או עסק עצמאי, על התובע חלק בהם להוכיח בראיות טובות ופוזיטיביות על קיום חזקת השיתוף בהם(ראה: ע"א 1937/92, קוטלר – קוטלר, פ"ד כרך מ"ט, חלק שני, עמ' 233; ע"א 663/87, נתן – גרינר, פ"' כרך מ"ד, עמ' 104)).
במקרה הנדון בערר דנן לא מדובר בנכס משפחתי, שהרי מדובר בקרקע חקלאית שלא יכולה להיחשב כנכס משפחתי. לא באה בפני ביהמ"ש כל ראיה שהמקרקעין הנדונים שימשו לצורכי המשפחה כעניין שבשגרה, והמקרקעין האלו, שנרכשו כ-7 שנים לפני שאביו של העורר נישא לאימו של העורר, יכולים להיחשב רק כנכס עסקי שההוכחה בגינן, לגבי השיתוף בהם בין הורי העורר לא באה בפני ביהמ"ש כלל וכלל.
בענייננו, לא רק שלא הוכחה הסכמה בין הורי העורר לשיתוף באדמה החקלאית,
אלא שלאור הראיות שהובאו בפנינו עולה ברורות שהסכמה כזו לא הייתה, וכי
אימו של העורר ראתה במקרקעין הנ"ל רכוש אישי של בעלה.
אשר על כן, הערר נדחה.
חשוב לדעת!!!
רשויות המס הכירו בהלכת השיתוף בנסיבות דומות בהן הצביעה האם, כי פיתוח של הקרקע החקלאית במהלך השנים מחשבון משותף לה ולבעלה המנוח כמו גם זכתה האם ליהנות מפירות השטח החקלאי, גם אם לא הייתה בעלים רשום בנכס – ראו בה כמי שמחצית הזכויות אמורות להיות רשומות על שמה מכוח הילכת השיתוף.
