ב- עא 9575/05 פולידור – החברה השיראלית למוצרי פלסטיק נ' פקיד השומה – היחידה הארצית לשומה, נבחנה בקשת המערערת, להתיר בניכוי הוצאות מימון בסך 600,000 ₪ בשנת המס 1994.
במרכז הדיון עומד צו שהוציא המשיב למערערת, לפיו החליט שלא להתיר בניכוי הוצאות מימון בסך 600,000 ש"ח, אותן ביקשה המערערת לנכות בשנת המס 1994 בדוח שהגישה למשיב באותה שנה. לטענת המערערת, מדובר בהוצאות שהתהוו באותה שנה בגין הלוואה שנטלה בשנת 1984, ואשר הועבר בגינן למשיב מס שנוכה במקור בהיקף של 150,000 ש"ח. המשיב סירב להתיר הוצאות אלו בניכוי, כיוון שלטענתו ההלוואה לא קיבלה כל ביטוי בדוחות הכספיים של המערערת באותה שנה, וקיומה לא בוסס בראיות כדין. כמו כן, לא נחה דעתו של המשיב כי מדובר בהוצאה לצורך ייצור הכנסה, כנדרש. לאור זאת, החליט המשיב לתאם הוצאות אלה ולמסות את המערערת בגינן כאילו היו חלק מהכנסתה החייבת של המערערת לאותה שנה.
על החלטתו של המשיב – שנתקבלה כשומה שלב ב', לאחר קיום דיון בהשגתה
של המערערת על שומה שלב א' ששיגר אליה המשיב – הלינה המערערת
בפני בית המשפט. המערערת העלתה שתי טענות עיקריות – טענה פורמלית
וטענה עניינית לגוף השומה. הטענה הפורמלית היתה שהמשיב איחר את המועד
החוקי האחרון לשיגור שומה שלב א', כיוון שהשומה הגיעה למערערת
באיחור של 4 ימים. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו משום שהועלתה
לראשונה רק בשלב הסיכומים, למרות אופייה המקדמי, ולמרות הצורך בבדיקה עובדתית ובמתן אפשרות לצד השני להתמודד עמה. כמו כן – כך נקבע – אין עוד מקום לטענה מסוג זה כיוון שהערעור עוסק בשומה שלב ב' ולא בשומה שלב א'. בית משפט קמא ציין "במאמר מוסגר, ומעבר לצריך", כי גם אם התרחש איחור כנטען – עובדה שכאמור לא בוססה בראיות – היה זה איחור של 4 ימים בלבד, המהווים "זמן סביר" לצורך שיגורו של דבר דואר מן הרשות אל האזרח.
הטענה העניינית של המערערת היא טענה עובדתית שלפיה קיומן של הוצאות המימון הנטענות הוכח וכי לפיכך יש להתירן בניכוי.
ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור בחלקו וקבע:
מקובלים נימוקיו של בית המשפט המחוזי לדחיית הטענה הדיונית בדבר איחור בשיגור השומה שלב א'. כאמור, טענה זו – למרות אופייה המקדמי – לא הועלתה בכתבי הטענות אלא בשלב הסיכומים בלבד, ובנסיבות העניין די בכך כדי להביא לדחייתה.
כמו כן, אין להתערב בקביעה העובדתית הנוגעת להוכחת קיומן של הוצאות המימון בשנת המס 1994. ברי כי אישור חיצוני מהמלווה מהווה ראיה משמעותית שאם היתה מוגשת לבית המשפט, היתה יכולה לתמוך בטענת המערערת (ראו לעניין זה בגילוי דעת 82, בדבר ראיות ביקורת, של לשכת רואי החשבון, אשר קובע בסעיף 9 כי "ראיות ביקורת הן מהימנות יותר כאשר הן מושגות ממקורות חיצוניים בלתי תלויים בגוף המבוקר"). מעבר לכך, פסק הדין של בית משפט קמא לא מבוסס – כפי שטוענת המערערת – רק על אי מתן אישור מן המלווה, אלא על היעדר מסמכים מבססים מהימנים מכל סוג להוכחת יתרת ההלוואה ולהוכחת הפירעון שנטען כי נעשה בשנת 1994.
האפשרות להוכיח את קיום יתרת ההלוואה ואת הפירעון בפועל בשנת 1994 באמצעות מסמכים מכל סוג הייתה פתוחה בפני המערערת החל משלביו הראשונים של ההליך. משנכשלה מלעשות כן, הרי שקביעת המשיב וקביעת בית משפט קמא בעניין זה בדין יסודה.
כמו כן, אין לקבל את טענתה של המערערת כי חישוב יתרת ההלוואה והוצאות המימון בגינה בשנת 1994 צריך להיעשות על פי מסמכי ההלוואה המקוריים. זאת, בין השאר, נוכח הסתירות בין מסמכי המערערת השונים, ובהם דוחותיה הכספיים שלפיהם ההלוואה כבר נפרעה, ולנוכח השיטות השונות שהמערערת עצמה מציעה לחישוב ההוצאות.
ודוק: לא די בחישוב מתמטי-תיאורטי של הוצאות, אלא בהוכחת הוצאות
מימון בפועל שבהן נשאה המערערת.
לכן, התוצאה היא שדין ערעורה של המערערת באשר לאי ניכוי הוצאות מימון
בסך 600,000 ש"ח בשנת 1994, להידחות.
לאור תוצאה זו, עולה שאלה נגזרת בדבר דינו של הסכום שנוכה במקור בסך של 150,000 ש"ח. אין מחלוקת כי סכום זה הועבר בשנת 1994 מהמערערת למשיב. בית המשפט המחוזי, לאחר שדחה את הטענות הנוגעות להוצאות המימון, לא התייחס לשאלה מהי השפעת החלטתו – אם בכלל – על הסכום הנזכר.
לאור זאת, התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי, לצורך השלמת הבירור וההכרעה בסוגיה זו בלבד.
התוצאה היא שהערעור התקבל בחלקו כמפורט לעיל.
הכותב הינו ממשרד מלכא ושות' עורכי דין המתעסק בנדל"ן, מיסים, משפט אזרחי, דיני מיסים והוצאה לפועל.
